<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף כט.</h2>
שנינו שם בבדיקת העדים אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמרו בפנינו הודה, משמע הלשון שנתקבצו שם לעדות ובדרך הודאה אמר כן אבל אם אמר אמר לנו כן אינו מועיל עד שיאמר אתם עדי כך השיב ה"ר מתתי' מקרטר"ש ופי' רש"י דדווקא בדבור כנגד דבור זה טוען וזה משיב צריך לומר אתם עדי אבל אם היה תנאי מקוים בפני העדים אין צריך לומר אתם עדים בראיה מפרק קמא דקידושין (מ"ג ע"א) אלא מעתה קידושי אשה בפני שנים הכי נמי צריכים לומר אתם עדיי.
בפרק זה בורר תניא א"ל בפני עדים מנה לי בידך א"ל הן למחר תבעו בדין והביא עדים ואמר משטה אני בך ואין לך בידי כלום ואמר רבא ואפילו אמר להד"ם פטור נשבע היסת שהרי לא אמר להם אתם עדי ודבר שאין שם עדות אינו זו כזו ולפיכך אמר להד"ם ולא הוחזק כפרן אלא אף הטמין עדים אחורי הגדר ואמר ליה מנה לי בידך ואמר ליה הן רצונך שיעידו לך אמר ליה לא שמא תכופיני בדין למחר ואין לי מה אתן לך מיד ולמחר תבעו בדין באילו העדים ואמר ליה משטה אני בך בין שאמר להד"ם הרי זה נשבע היסת ופטור שאין כאן עדות עד שיאמר הלוה אתם עדים ושתק הלוה די בכך והוו עדים. וכשהדיינים רואים שהבית דין מרומה והאחד מאבד בשטותו יש להם להדיינים להפוך בזכותו ולתקן דבריו דכשאר מילי דזכות לבד מטענת משטה אני בך טענינן ליה בשהדין מרומה כדפירש רש"י וכן משמע פרק חזקת הבתים (ב"ב כ"ט ע"ב) דקאמר ומודים שאם היה רוכל המחזר בעיירות אע"ג דלא טעין טענינן, וכן איתא בירושלמי (שבועות פ"ג ה"ט) כי הוה לחד זכות הוה פתח בזכותו לקיים מה שנאמר פתח פיך לאילם ונראה לי דהוא הדין אם תבעו עדים לאדם ואמרו לו חייב אתה לפלוני שום דבר והוא אומר הן דיכול לומר לבית דין משטה אני בכם כדאמ' מתניתין בזה בורר אם אמרו עדים הודה לנו שהוא חייב לו לא אמר כלום ומייתי עלה בגמרא הטעם דיכול לומר משטה אני בך משמע דלא מיירי בתבעו המלוה אבל לא קאמר הטעם משום דאדם עשוי שלא להשביע עצמו כיון שתבעוהו דודאי אין אדם מודה דבר שתובעין שלא להשביע עצמו — לשון עץ חיים, ע"כ הגה"ה.
<h2>דף כט:</h2>
מעשה באחד שהיו קורין אותו קב רשו כלומר שיש לו עליו נושים הרבה אמר למי אני חייב כי אם לפלוני ופלוני באו הם ותבעו לדין לפני רב נחמן ופסק שכן דרך בני אדם לומר כן שאינו בעל ממון מכאן אתה למד שיש חלוק בין תבעוהו [מתחילה ללא תבעוהו] תבעוהו יכול לומר משטה אני בך ואם [לא] טען אין טוענין לו אבל בכאן שעשה הודאתו בלא תביעה אע"פ שלא טען טוענין לו. — הגה"ה, והטעם הוי משום דבמשטה אני בך יש ספק בדבר כי יש לומר אולי הודה לפי שהוא חייב לו אבל גבי להשפיל עצמו נראה לי דאין שם ספק כי לא אמר אדם עשוי שלא להשביע כי אם בדבר הברור ונראה שאמר כך משום עין העולם כגון ההוא דקרו קב רשו וכגון ההוא דשכיב אדינרי שהוא ניכר לכול עבור עין שלו אבל בדבר שאינו ניכר בהדיא כגון שיש לו חובות מעט וממון מעט או כגון שיצא עליו קול שהוא חייב לחבירו ונראה לעולם שלא הודה עבור להשפיל עין שלו לא טענינן ליה ואם טען לא שמעינן ליה כי אם בדבר שניכר לכול כי ההיא מעשה דרב נחמן ואם הוא ניכר שהודה כדי להשפיל עין שלו כמו ש"מ דאדם עשוי שלא להשביע [את] בניו וכל דבר שנוכל לומר אילו היה אביהם קיים היה טוען כך יש לנו לומר עבור היתומים, לשון עץ חיים, ע"כ הגה"ה. שוב מעשה באחד שהיו קורין אותו עכברא דשכיב אדינרא לכשמת אמר ממון אני חייב לפלוני ופלוני באו אל היורשין לתבוע ופסק ר' חייא שדרך בני האדם לומר כדי להראות לעולם שלא הניח ממון לבניו. — הגה"ה, אבל אם אמר תנו לפלוני מנה שאני חייב לו יתנו כי פשיטא לא היה אומר תנו אם לא היה חייב לו, לשון עץ חיים, עכ"ה. — גם בכאן טענינן לו משום שעשה הודאתו בלא תביעה דאילו בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ה ע"א) בעובדא ש"מ שתבעוהו והודה מהו בתר דבעיא הדר פשיטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כפר"ח. — הגה"ה, אך אם לא היה טעמא דבשעת מיתה היו יכולין היורשין לומר משטה הוא בך, ואם לא טענו טענינן להו בהדייהו, לשון פרק זה בורר, ע"כ הגה"ה.
עוד שם בפרק זה בורר הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין פ"ה ואע"פ שלא אמר כתבו דסתם קניין לכתיבה עומד — ואם לאו אין כותבין — פ"ה ואע"ג דאמר להו אתם עדי וחייב לשלם לו אפילו הכי ניחא ליה שתהא מלוה על פה ממלוה בשטר — בפני ג' ולא קנו מידו. אמר מר בר רב אשי אין כותבין עד שישבו במקום הקבוע להם ובא התובע וקבל לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה לפניהם זו דברי ר' חני' אבל בערוך פסק שאין הלכה כמר בר רב אשי באודיתא אלא כרבא דאמר שאם אמר הוו עלי דיינים כותבין במה דברים אמורים במטלטלין אבל במקרקעי קרקע שהיה ראובן מוחזק והודה לשמעון שהיא שלו כותבין דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מחסרא גוביינא דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה נתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה על פה ריע ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה אבל הכי גלויי מלתא בעלמא הוא, מטלטלי ואיתי בעינייהו מאי — פ"ה איתניהו בעינייהו בשעת הודאה מאי מי אמרינן כיון דצבורין ומונחין ואודי להו כל היכא דאיתנהו דידיה הוא הוו או דילמא כיון דמלוה להוצאה ניתנה שמא יוציאם ולא ניחא ליה למהוי שטרא עלויה וההודאה בפני שנים קאמר — רבינא אמר כמקרקעי דמי רב אשי אמר כיון דמחסר גוביינא לא, ל' פ' זה בורר, עכ"ה.
מעשה בשטר הודאה שיצא ולא היה כתוב אמר לנו כתובו וחתמו ותנו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן הלוקח והמוכר גדולים וכמו כן אמרי' אלו לא אמר להם שיכתבו שלא היו כותבין. — הגה"ה, מתקיף לה רב פפא מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואינהו ידעי — פ"ה דאנו לא ידעינן כלומר יש דינים הרבה שאין בקיאין בהלכה זו שאמרנו דשנים שלא קנו אין כותבין שאלתינהו לספרי דרבא וידעי לספרי דאביי וידעי ופי' התו' כגון ספרא דאביי ורבא דבקיאי אבל ספרי דעלמא חיישינן, עכ"ל שם, עכ"ה. שוב מעשה בשטר הודאה שהיה כולו כתוב בלשון בית דין רק שלא היה כתוב בו במותב תלתא הוינא ומסיק רבא שחוששין לבית דין טועין שסבורין בפני שנים חשובין בפני בית דין ולפיכך אין דנין בו דין שטר. — הגה"ה, ואפילו כתוב בו בי דינא, ע"כ הגה"ה.
